יש נוחלין וכו׳ רפ״ק דנדרים ורפ״ק דנזיר:

מנחילין ולא נוחלין הן הן אותן בעצמן דאמר נוחלין ולא מנחילין דאותם מורישין מיקרו מנחילין ולא נוחלין רשב״ם ז״ל:

ואלו נוחלין וכו׳ איכא דוכתי דנקיט אדסליק מיניה ואיכא דפתח בי׳ ובמסכת נדרים מפ׳ לה תוס׳ ז״ל:

האב את הבנים והבנים את האב תימא האב את הבנים היינו בנים את האב שאם האב נוחל את בנו א״כ בנו נוחלו ואומר ר״י דאייתר למידק מינייה בנים ולא בנות אע״ג דקתני לה בהדיא בסמוך מ״מ תנא ליה הכא אגב אורחי׳ תוס׳ ז״ל. וכן תירץ ג״כ הרשב״א ז״ל בחדושיו. ועיין במ״ש בשם רשב״ם ז״ל בסיפא דמתניתין. ונמוקי יוסף ז״ל כתב והבנים לאב לא איצטריך כלל דבכלל האב לבנים נינהו דנוחלין ומנחילין האבות לבנים אלא לאשמועינן דהיכא דיש בנים ובנות הבנים קודמין לענין מנחילין (נראה צ״ל נוחלין) אע״ג דלענין נוחלין (נראה מנחילין) הבנות שוות שהאב נוחל אותן לא תימא נמי שיהיו שוין גם לענין מנחילין (נראה נוחלין) ע״כ. ובגמרא פריך דה״ל לתנא דמתני׳ למיתני ברישא הבנים את האב מתרי טעמי חדא דאתחולי בפורענותא לא מתחלינן דקללה היא כשאדם מת בלא בנים וגם כשהאדם רואה את מיתת בנו וברכה היא שימות האב ויקברנו בנו כמה דכתיב ויוסיף ישית ידו על עיניך הבטיחו שיקברנו ועוד דכי היכי דפרשת נחלות פתחה בירושת הבן לאמו כדכתיב איש כי ימות ובין אין לו הא יש לו בן בנו יורשו כך היה לו לתנא לפתוח ומשני תנא איידי דשהאב נוחל את בנו אתיא מדרשא כמו שמפורש בברייתא בגמרא או מדרשת תנא דבי ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי שהעתיקו כבר רעז״ל דכתיב והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר וכו׳ פי׳ רשב״ם ז״ל והעברתם משמע תעביר מקרוב זה שהוא קיים כדי לתת לזה והעברתם מן האב כדי לתת לבת מדלא כתיב ונתתם כדכתיב בכולה פרשתא אבל אם אין בת אע״פ שיש לו אחין מאביו אביו קודם ומש״ה חביבא ליה ונקטה ברישא:

והאחין מן האב הקשה ר״י אמאי לא קתני אחי האב נוחלין ומנחילין שהן כתובין נמי בפרשה ותירץ משום דאחי האב וכל שאר אב נפקי מהנך האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב דכיון שנדע שהבנים קודמין ואחר הבנים האב ואחר האב אחין הרי אחי האב נפקי מכלל זה ע״י משמוש דאם היה האב קיים היה יורש ועכשיו שאינו קיים הרי הוא יורש בקבר להנחיל לאחיו שהן אחי אביו של מת ומשמוש שמעינן מדתנן בסמוך בני אחיות שנוחלת בקבר נכסי אחיה לבנה וא״ת א״כ אחין מן האב נמי לא ליתני דשמעינן ליה מהאב את הבנים ע״י משמוש נחלה שהאב יורש את בנו להנחיל לשאר בניו הקיימין שהן אחי המת וי״ל דנקט אבב דבעי למיתני אחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין דההוא איצטריך למיתני אע״ג דתנא האשה אינה נוחלת את בנה סד״א נהי דאינו יורש אחין מן האם מכח אמו מכח אח ה״א דיורש דכתיב ונתתם את נחלתו לאחיו ל״ש מן האב ולא שנא מן האם וכי תימא דמ״מ לא איצטריך למיתני דשמעינן מרישא דקתני אחין מן האב דוקא ולא אחין מן האם איצטריך דה״א אחין מן האב לרבותא נקט אע״פ שאין כ״כ ודאין כמו אחין מן האם וא״ת א״כ אחי האב נמי ליתני אגב אחי האם דסיפא וי״ל דאי הוה תנא אחי האב חי לא הוה צריך למיתני אחי האם דמכלל אחי האב שמעינן להו ועוד דלא שייך למיתני אגב אחי האם דהיא גופה משנה דלא צריכה היא תוס׳ ז״ל:

האיש את אמו בסוף לשון רעז״ל אף מטה האם בן קודם לבת. אמר המלקט ודלא כרבי דמפיק לה מקרא אחרינא בברייתא בגמרא בדף ק״ט ודלא כר״י ב״ר יהודה ור׳ אלעזר בר׳ יוסי שאמרו משום זכרי׳ בן הקצב אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם שאין אחד קודם לחברו. וכתב רשב״ם ז״ל האיש יורש את אשתו אפילו היכא דאיכא בן שהרי הבעל אינו קרוב לה כשאר קרובים שלה שקרובים לה ממשפחתה ואפ״ה אמרינן שהוא יורש את אשתו הלכך ודאי לקדם כל קרובים שלה הוא דאמרינן דבעל יורש ולא הם ע״כ. ועיין בתוי״ט שיישב בדוחק ראיה זו [שארו זו] אשתו מנלן דבשלמא למאן דדריש עונתה זו מזונות איהו דריש שארה זו עונה וכה״א איש איש אל כל שאר בשרו אלא למאן דדריש שארה זו מזונות וכן למאן דדריש שארה זו כסות צריכין אנו למודעי שארו זו אשתו מנלן ע״ש:

ובני אחיות הבן נוחל את אחות אמו שהרי הוא בא מכח האם ואילו מתה דודתו בחיי אמו יורשתה וגם הוא יורש את אמו נמצא שבאי לידו נכסי דודתו:

לא מנחילין דכשמת הבן אינו מנחיל לאחות אמו אלא לקרובי אביו דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. לשון אחר גרסינן ובני אחות של ראובן כגון בני דינה נוחלין אותו שהרי דינה יורשת את ראובן אחי׳ ובני׳ באין מכחה אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא ליירש אותן והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אינה נוחלת את בנה אלא קרובי בעלה של דינה יורשין את בניה דמשפחת אב יורשת ולא משפחת אם. וא״נ גרסינן בני אחיות איכא לפרושי בבני אחות כלומרי בני אחיותיו של אדם נוחלין אותו אבל לא מנחילין דהוא אינו יורשן רשב״ם ז״ל. ובגמרא תנא בני אחיות קודמין לבנות אחיות ודלא כר׳ זכרי׳ בן הקצב דאמר אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם דלא דריש הקשא דמטה אם למטה האב כדכתבינן לעיל:

האשה את בנה וכו׳ בגמרא פריך הא תו למה לי למיתני מנחלת ולא נוחלין היינו רישא דקתני האיש את אמו נוחל ולא מנחיל וכן אחי האם דקתני מנחילין לנכדם בני אחותם ולא נוחלין היינו נמי רישא דקתני בני אחות של איש נוחלין דודייהו ולא מנחילין ולמאן דתני נמי במתניתין בני אחיות הך סיפא נמי הינו בני אחיות דכי היכי דהאיש נוחל את דודו ואינו מנחיל ה״נ נוחל את דודתו ואינו מנחיל ומשני הא קמ״ל פי׳ להכי תנא בבא יתירה לאקושי האשה את בנה לאשה את בעלה דבאותו ענין שהאשה מנחלת לבעלה מנחלת נמי לבנה מה האשה את בעלה אינה מנחלת לו בראוי לו לאחר מיתתה אלא במוחזק אף האשה את בנה אינה מנחלת לו בראוי לו לאחר מיתתו כדי שינחיל לקרוביו שמצד אביו ולא מצד אמו כגון שאם מת הבן ואח״כ מתה אמו אין זה הבן שהוא כבר מת ונתון בקבר מקודם מיתת אמו יורש עתה את אמו להנחיל את אחיו מאביו אלא יורשי אביה יורשין אותה והאי דתני אחי האם דלא צריך אגב גררא דהנך נקט ליה והאי דנקט ברישא האב את הבנים והבנים את האב והוה מצינן למשמע סיפא מרישא מיהו כיון דמיתני להו בתרוייהו נוחלין ומנחילין קתני להו דכל נוחלין ומנחילין קא חשיב אבל הך בבא דמנחילין ולא נוחלין כולה מיותרת היא שהרי כבר נשנית בבת נוחלין ולא מנחילין ע״כ מפי׳ רשב״ם ז״ל. וביד פרק א׳ דהלכות נחלות סימן ו׳ ח׳. ובטור ח״מ סימן רע״ו:

בן קודם לבת ״פ מי שהיה נשוי:

וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת וכו׳ מפיק לה בגמרא בברייתא מדכתיב ובן אין לו וה״מ למיכתב אן לו כדכתיב מאן בלעם אלא לומר לך אין לו עיין עליו של מת אם יש לו בן או הבא מכחו של בן כגון יוצאי יריכו קודם שתעבור הנחלה לבת בן משמע מ״מ ואפילו ממזר וזרע משמע דוקא כשר ר״י ז״ל וה״נ דרשינן ואם אין לו אב עיין עליו וכן בכל קרובים:

וכל יוצאי יריכה של בת כצ״ל:

וכל יוצאי יריכן של אחין כך צ״ל. בפי׳ רעז״ל דבכל מקום הזכר ויורשיו קודמין לנקבה יליף לה בגמרא מקרא דוירש מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת ופי׳ רשב״ם ז״ל מקיש דכתיב ואם אין לו בת ואם אין לו אחים וכן כולם וי״ו מוסיף על ענין ראשון ע״כ:

והאב קודם לכל יוצאי יריכו וביד רפ״א דהלכות נחלות. ובטור ח״מ סימן רע״ו:

חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וסבר האי תנא דהוא ר׳ יאשי׳ כו׳ עי׳ בתוי״ט מ״ש בשם הרשב״ם ז״ל. ובגמרא פריך ודילמא לשמות מטות אבותם לאו ביוצאי מצרים קאמר אלא לשבטים ומשני דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳ ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר להו. ודלא כר׳ יונתן בר פלוגתיה [דר״י] דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ דכתיב לאלה תחלק הארץ ולעיל מיניה כתיב אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים וסמיך ליה לאלה אלמא לבאי הארץ נתחלקה ולפי זה כיון דנקבות היו אינם נוטלות חלק בארץ ורשב״א סבר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ ומציא אתיא מתניתין כותיה נמי:

ושהיה בכור ונטל שני חלקים בברייתא בגמ׳ ילפינן מקרא דכתיב נתן תתן להם זו נחלת אביהם כו׳ עיין בתוי״ט עד והא דלא קחשיב במתני׳ ארבעה חלקים שהיה להם לבנות צלפחד כדכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות וארבעה דידהו דה״ל חד אחא דאבא ונטלו ג״כ חלק בנכסי׳ כדאמרינן בגמרא היינו טעמא דלא הוה משמע לן מידי דהא כבר אשמועינן דבת הבן הרי היא במקום הבן ליטול עם האחין בנכסי האח ואי לאשמועינן דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ הא שמעינן לה מדנטלו חלק צלפחד בשביל שהיה מיוצאי מצרים אבל בהני שלשה חלקים דקתני אשמעינן תלתא מילי דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובת הבן היא כבן ליירש עם האחין וארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי מצרים דכתיב ונתתי אותה לכם כלומר אני נתתיה לכם ירושה ונטל בה בכור פי שנים. [הגהה ור׳ אליעזר בן יעקב ס״ל ג״כ דאף חלק אביהן נטלו ודריש לי׳ מכפל נתן תתן]. לשון רב אלפס ז״ל שמעינן מהא מתניתין ל״ש בן ול״ש בת כד הוי אבוהון בוכרא שקלי חלק בכורה בהדי אחי אבוהון ע״כ. ועוד אמרינן בגמרא דילפינן ממתניתין דקתני ושהיה בכור ונטל שני חלקים דאע״פ שמת בחיי חפר נטלו בנותיו חלק בכורתו עם חלק פשיטותו דלשמת חפר ואח״כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו דאחד הבן ואחד הבת בנחלה ליטול חלק בכורה דכיון דמת הזקן תחילה מיד ירש הבכור חלק בכורתו דאין כאן ראוי כלל וכשמת הבכור אחרי כן פשיטא דירשוהו בניו הן חלק פשיטותו הן חלק בכורתו. וכתוב בנמוקי יוסף ז״ל אמר המחבר ושמעינן ממתניתין דהא דאמרינן אין הבכור נוטל בראוי היינו כשהוא ראוי למוריש אבל אם הוא מוחזק למוריש אע״פ שהוא ראוי ליירש יש בו חלק בכורה ולפיכך כיון דחלקו של חפר מוחזקת היא לו אע״פ שהיה ראוי בחייו לגבי צלפחד בנו ומת בחייו כשחזר ומת חפר נטלו בנותיו חלק בכורתו. ושמעינן נמי שאם היה לאביו קרקע שהוא ביד גזלן יש לו לבכור בה חלוקה דקרקע אינה נגזלת וכן אם נתנו לאביהם קרקע מהיום ולאחר מיתת הנותן ומת אביהם בחיי הנותן בכור נוטל פי שנים דגופי דארעא דאבוהון הוה ואע״ג דלא אכיל פירי דומיא דארץ ישראל לחפר ע״כ. וביד שם פ״א סימן ה׳ ובפ׳ שני סימן ז׳. ובטור ח״מ סימן רע״ו:

שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב אית דגרסי שהבן הבכור נוטל וכו׳:

ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם כדכתיב לו משפט הבכורה ודרשינן משפט הבכורה לאיש אבל לא לאשה. פירוש דהאי לו דריש ליה לגבי אב לומר שמשפט הבכורה בנכסי האיש לא בנכסי האשה. ובגמרא פריך מאי אחד הבן ואחד הבת לנחלה אי לימא דירתי כי הדדי והא תנן בן קודם לבת ועוד אפילו תאמר דמשום סיפא קתני רישא שרוצה לתת חילוק ביניהם בסיפא מאי אלא היאך מוסב על הראשון הא לא קתני ברישא דנכסי האב ונכסי האם שוין דליתני בסיפא אלא שבדבר זה יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם שהבן וכו׳ וכיון דרישא קאמר דבן ובת שוין לא היה לו לשנות בסיפא חילוק דאב ואם אלא חילוק בין בן לבת והכי ה״ל למיתני אלא שהבן נוטל פי שנים אבל לא הבת והבת נזונת מן הנכסים אבל לא הבן. ורב פפא תירץ דה״ק אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן נוטלין חלק בכורת אביהן אע״פ שמת בחיי זקנם דכי היכי דירתי חלק פשיטותו הכי נמי ירתי חלק בכורתו ודחי לה דהא נמי תנינא ושהיה בכור ונטל שני חלקים וכדכתבינן בסמוך ועוד מאי אלא. ואסיק מר בר רב אשי דה״ק אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן שוין בנכסי האם ליירש חלק כחלק בנכסי האב שאין חילוק בין נכסי האם לנכסי האב בין לענין ירושת הבנים בין לענין הבנות חוץ משני דברים שיש חלוקים בין נכסי האם לנכסי האב דהיינו בכורה ומזון כדמפרש ואזיל במתניתין:

הבנות נזונות מיירי אף בנכסים מועטים כדתנן לקמן רפ״ט מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ולעולם אינם נזונות מנכסי האם אלא הבנים יירשו והבנות ישאלו על הפתחים שכן כותב לאשתו בנן נוקבן דיתהויין ליכי מינאי תהויין מיתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין. כתוב בנמוקי יוסף כתב הריטב״א ז״ל בשם רבינו מאיר הלוי ז״ל דכיון דלא קתני הכא אלא מזונות ש״מ דפרנסת נשואין אף מנכסי האם היא דבשלמא מזונות שהן תנאי כתובה אינם מנכסי האם אבל פרנסת נשואים שאינה מתנאי כתובה שוה היא בנכסי האם כנכסי האב עכ״ל ז״ל. וביד שם פ׳ שני סי׳ ח׳:

האומר איש פלוני בני בכורי כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל. גמרא אמר רב יוסף אמר איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים דאפי׳ ידעינן בי׳ שנולד אחר בנים אחרים אפ״ה לאב הימניה רחמנא דאמר יכיר וא״כ הראשונים ממזרים הן אבל כשאמר בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמא בוכרא דאימא קאמר ואפילו ממון המוטל בספק לא הוי כיון שהממון בחזקת הבנים האחרים הוי הוא מוציא מחברו עליו הראיה:

לא יטול פי שנים אע״ג דכי קאמר לא יטול זה או לא יירש זה כל נכסי ודאי ממילא הי׳ השאר לאחיו והיה בדין שיהיו דבריו קיימין דהא קיימא לן כר׳ יוחנן בן ברוקא דאם אמר על מי שראוי ליורשו זה יירש כל נכסי דבריו קיימין מ״מ כיון שאמר בלשון לא יירש או לא יטול משמע כמתנה על מה שכתוב בתורה כי התורה אמרה שיתן לבכור פי שנים ושינחיל את בניו. ומיהו אם סיים בדבריו ואמר אלא שאר בני יירשו כל הנכסים דבריו קיימין לר׳ יוחנן בן ברוקא דאמר בלשון ירושה מהני אלא שהבכור אינו מסולק מחלק בכורתו דאפילו ר׳ יוחנן בן ברוקא מודה שלשון ירושה אינו מסלק אלא חלק פשיטותו מדכתיב לא יוכל לבכר ובלשון מתנה אם נותן נכסיו לאחד מן האחין לכ״ע דבריו קיימין שהרי בחייו אין לפניו בנכסים כלום אפילו חלק בכורה הפסיד הבכור כיון דאמר לשון מתנה א״כ מצי יהיב למאן דבעי וכיון שנתן א״כ לאחר מיתה לא נשאר כלום כדי שיצטרך להנחילם ואפילו ר׳ יהודה דאמר גבי האומר לאשתי הרי את מקודשת לי ע״מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה דבדבר שבממון תנאו קיים אמרינן הכא דלא מצי מתנה משום דהכא לא מצי מחיל דדבר שלא בא לידו של בן אינו יכול לעכב למכרו ולא למוחלו ואפילו אי מחיל ודאי לן דלא מחל ואע״פ ששותק כדי שלא יכעיס אביו הוא דעביד ודאמר על אחד מן הפשוטים שיטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר נוטל הפשוט פי שנים ג״כ וי״א שאינו נוטל החלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקי׳ בהאי לישנא וזה דעת מורי נר״ו ויש חולקים על זה הריטב״א ז״ל עכ״ל נמוקי יוסף ז״ל. עוד כתב ז״ל הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקא פי׳ ואליבא דר׳ ישמעאל ברי׳ דאמר לא נחלק אבא אלא על בן בין הבנים אבל על אחר במקום בת מודה דלא אמר כלום דכיון דלישני נינהי בגמרא כדאיתא לעיל בסמוך מסתברא דנקטינן כר׳ ישמעאל דהוה קים ליה במילי דאבוה ע״כ. ובגמרא מייתי פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע״מ שאין ליך עלי שארי כסות ועונה דר״מ סבר ה״ז מקודשת ותנאו בטל ור׳ יהודה סבר דכל תנאי שבממון תנאו קיים ודחיק בגמרא לאוקומי מתניתין אפילו כר׳ יהודה משום דקיימא לן ר״מ ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה דהתם ידעה וקא מחלה ובההיא הנאה דמקדש לה מחלה ליה וכיון דקבלה לקדושין מיניה נתרצית למחול אבל הכא מי מחיל מה הנאה יש לו לבן שימחול ואע״פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו וכדכתיבנא לעיל בסמוך בשם נמוקי יוסף:

המחלק נכסיו לבניו וכו׳ פרק החולץ דף ל״ו:

ריבה לאחד ומיעט לאחד וכו׳ ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. דמתנה על מה שכתוב בתורה שאינו יכול לעשותו יורש אלא כמשפט הכתוב ודלא כר׳ יוחנן בן ברוקא דאמר בסמוך אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין והך משנה דרבנן היא ורבותא אשמעינן בהא וכ״ש היכא דעקרי כל הנחלות מן האחין להוריש לאחד מהם שלא עשה ולא כלום רשב״ם ז״ל:

כתב בין בתחלה וכו׳ ירושלמי ס״פ מציאת האשה. וז״ל נמוקי יוסף (על פיו) ריבה לאחד ומיעט לאחר ע״י שריבה לאחד מיעט לאחד והשוה להם את הבכור שחלק להם כן או שצוה שיחלקו בשוה דהוי כאילו חלק הוא ונתן לכל אחד חלקו ובלשון מתנה מצי עביד כדפי׳ לעיל דאין דין בכורה לבכור אלא לאחר מיתת אביו ואז לא נשאר כלום. אבל אם אמר פלוני בני שהוא בכור יטול שדה פלונית ולא יותר ושתק ולא נתן לאחים כלום אלא שהניח הדבר בסתם ואם לא יטול יותר כמו שאמר יעלה חלק כל אחד ואחד מן האחין כחלק הבכור או יותר לא אמר כלום כיון שלא נתן שאר הנכסים לאחים דבלשון לא יטול יותר א״א לו למעט מחלקו הלכך רצה שדה זו נוטל רצה יחלוק עם האחין ויטול בכורתו בנכסים אבל אין לומר שיטול שדה זו כיון שנתנו לו ועכ״ז יחלוק עם אחיו ויטול בכורתו דלאו אדעתא דהכי יהיב לי׳ כיון שאמר ולא יותר. ואם אמר בלשון ירושה פלוני בני יירש שדה פלונית וריבה ומיעט לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה להעביר מנחלה של זה לזה והא רבנן הוא דפליגי עליה דריב״ב ולית הלכתא כותייהו אלא כריב״ב דאפילו בלשון ירושה יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מבניו אלא דוקא לגבי בכור דאינו יכול להעבירו ממנו או לסלקו מחלק בכורתו מדכתיב לא יוכל לבכר ומיהו דוקא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה הא חנינא אליבא דכ״ע דאם השוה להם הבכור דבריו קיימין ע״כ. וכתוב בשלטי הגבורים והיכא שיש לו בכור וריבה לאחד בלשון ירושה או שהשוה להם את הבכור כתב הר״ר יהוסף הלוי ז״ל כשם שדבריו בטלים אצל הבכור כך הם בטלים אצל הפשוטים אלא חולקין הכל בשוה כאילו לא אמר כלום שהרי אותן שריבה להם צריכין למלאת לבכור פי שנים מאותו הרבוי שריבה להם נמצא שבטלה הצואה שהרי נפחתה להם ממה שנוה וכיון שבטלה מכללו חזרה הירושה לעיקר הדין שיטול הבכור פי שנים והשאר יחלוקו בשוה ע״כ. וי״א שחלוקת הפשוטים קיימת ומקבצים מכולם כפי החשבון ומשלימין לבכור לפי שהבכור עם האחין בזה כדין ב״ח שנוטל מהם כפי חשבון מה שנותן להם אביהם וכן דעת הרא״ש ז״ל ע״כ. ובגמרא פליגי אמוראי בדוקיא דמתניתין דכי אתא רבין א״ר יוחנן יירש פלוני שדה פלונית ותנתן שדה פלונית לפלוני ר׳ יוחנן אמר קנה אפילו האי דירושה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו וריש לקיש אמר לעולם לא קנה האי דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי הוה ירושה עד שיאמר פלוני ופלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום דתיקום לשון מתנה אתרוייהו והלכתא כותיה דריש לקיש בהא שהיא חדא מתלת דוכתי דהלכתא כותיה ואינך תרתי חדא בסמוך בסימן ז׳ ואידך רמזתי׳ ר״פ החולץ:

האומר איש פלוני יירשני תוס׳ דפ׳ אע״פ דף נ״ו:

ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר וכו׳ בפירקין דף קכ״ב. ובפ׳ מי שמת דף קמ״א ובירושלמי פ׳ נערה דף כ״ט. ובגמרא מסיק דהא דמשמע ממתני׳ הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין דכולה מתניתין ריב״ב היא וחסורי מחסרא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום הא בת בין הבנות ובן בין הבנים אם אמר יירש כל נכסיו דבריו קיימין שר׳ יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ובגמרא בעי רבא בריא שהנחיל נכסיו וריבה לאחד ומיעט לאחר יהיו דבריו קיימין לריב״ב כדין ש״מ הואיל וס״ל דגזרת הכתיב היא שיוכל להנחיל לכל מי שירצה בלשון ירושה מי דריש קרא אפילו בבריא שיחלק נכסיו בלשון ירושה שיהיו דבריו קיימין כל זמן שלא חזר בו או דילמא דוקא בש״מ משום דקרא הכי משמע ביום הנחילו דהיינו סמוך למיתתו אבל בבריא לא. וכתב הרב אלפסי ז״ל דלא אפשיטא הך בעיא הלכך לא עבדינן בה עובדא בבריא ע״כ וז״ל הר״ר שמואל ז״ל הלכך בבריא עבדינן כרבנן שאין יכול להעביר נחלה מזה לזה בלשון ירושה ואפי׳ תפס מפקינן מיניה דלאו דידיה שקל דכיון דדבריו בטלים נמצא שהיורשים האחרים מוחזקים בנכסיהם ע״כ. וגם הרמב״ם ז״ל שם בפ׳ ששי דהלכות נחלות כתב דאם היה בריא אינו יכול להוסיף ולא לגרוע אפילו לפשוטין. גרסינן בגמרא אמר שמואל הכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס ואפילו הוא קטן המוטל בעריסה אימא לכישיגדל בעי אבוה דלישתמעון מילי׳ ויהיו כפופים לו וכן הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואמרינן בגמרא דהאי הלכתא בלא טעמא הלכך דוקא אשתו ובנו אבל אם כתב לשאר יורשים קנו לעצמן הנכסים. ואפילו אשתו ובנו דוקא שכתב כל נכסיו שלא שייר מידי לא במקרקעי ולא במטלטלי אבל איכא שיור קנתה האשה והבן הנכסים לעצמן. ובגמרא בעי אי דוקא ש״מ או דילמא בבריא נמי ניחא לי׳ דלישתמעון מילי׳ מהשתא ולא אפשיטא. וכתב נמוקי יוסף ז״ל לא עשאו אלא אפוטרופא כדי שיהיו אחיו כפופים לו ואע״ג דבמתניתין תנן האומר בני פלוני יירשני ריב״ב אומר דבריו קיימין בבן בין הבנים וכ״ש במתנה דהא רבנן דפליגי בירושה מודו במתנה תרצו ר״ת ורבינו האיי גאון ז״ל והרב אלפסי ז״ל דמתניתין באומר והכא בכותב כלומר כיון דהלכה בלא טעמא היא נקטינן מילתא כדאיתא. ועוד כי׳ ר״ת ז״ל דכיון דכותב אית לי׳ קלא משום שטרא ואפוטרופוס ניתא לי׳ דליפוק עלי׳ קלא כי היכי דלישתמעון מלי׳ היינו טעמא דאמרינן ודאו דבכותב לאפוטרופסות נתכוון והא דאמרינן לקמן בגמרא הכותב כל נכסיו לאחרים אם ראויים ליורשו נוטלין משום ירושה ומשמע דאפילו בשכותב כל נכסיו לאחר אם הוא ראוי ליורשו אע״פ שיש ג״כ אחרים הראויין ליורשו זה נוטלין לנכסים ומשמע דבכותב נמי קנה תירץ הרב אלפסי ז״ל דהתם באח בין האחין או בת בין הבנות דלא אמרו שלא עשאו אלא אפוטרופא אלא בבן בין הבנים וכן באשה דקפיד טפי איקרייהו אבל בכולהו אידך אע״פ שראויין ליורשו קנו כיון דלית לן למימר בהו טעמא דקפיד ביקרייהו א״נ מצינן למימר כיון דמתניתין כולה ר׳ יוחנן בן ברוקא היא כדאוקימנא לעיל ומיירי בלשון ירושה א״נ דוקא כשנתן בלשון ירושה או שלא פירש לשון מתנה מפורש אלא אמר נכסי או כל נכסי לבני פלוני לבדו דכיון שאמר על מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע ואז הוא דקנה כולן אבל בלשון מתנה מפורש לא חזינן לריב״ב דאיירי בה וגם רבנן דפליגי עלי׳ ומודו במתנה לא חזינן דאיירו בכל הנכסים אלא בריבה לאחד ומיעט לאחר הלכך היכא דאמר כל נכסיו אין לנו לומר שיהיו דבריו קיימין והיא מתנה אלא דוקא בלשון ירושה. ועוד דלא משתמע בי׳ לשון אפוטרופוסות דיורש לא מיקרי אפוטרופוס אלא יורש גמור אבל בלשון מתנה מפורש אפוטרופוסות מתנה מועטת מיקרי וכן בכותב דוקא הוא דאמרינן דלא עשאו אלא אפוטרופא ובלשון מתנה וכדמשמע ובכל נכסיו דוקא אבל אם שייר בין קרקע בין מטלטלין קנתה היא או בנו קנין גמור כדאמרינן לקמן בפ׳ מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו׳ ואמרינן נמי התם הלכתא מטלטלין הוי שיור ומיהו אם כתב כל נכסיו אפילו כתב קנין בשטר לא אמרינן דקנייה גמורה היא דהכותב כל נכסיו סתמא קאמרינן ל״ש בקנין ול״ש בלא קנין דהא קאמרינן שהוא מייפה כחה בדרך הקנאה כי היכי דלישתמעון מיליה הלכך מהאי טעמא נמי ה״ה בקנין עכ״ל ז״ל. עוד כתוב בנמוקי יוסף בשם הריטב״א ז״ל נראין הדברים דהא דריב״ב דוקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת שאם לא כן מצינו מתנה במקצת שאינה צריכה קנין כשאמר בלשון ירושה במי שראוי ליורשו ואפילו באומר לו חצי נכסי לך וזו לא שמענו בכל התלמוד אלא ודאי כדאמרן ע״כ:

אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו כי כעוסין הם עליו דקא עקר נחלה דאורייתא ורישא דקתני מה שעשה עשוי מילתא דפשיטא היא אלא משום האי סיפא נקט לה לאשמועינן דאסור לעשות כן ורשב״ג לאפלוגי אתא ולית הלכתא כותי׳. ואע״ג דקיימא לן דכל מקום ששנה רשב״ג במשנתינו הלכה כמותו היינו היכא דלא פסיקא הלכתא בהדיא דלא כותי׳ אבל הכא הא פסיק שמואל בגמרא כרבנן דאמרי אין רוח חכמים נוחה בכל ענין אפילו אין נוהגין כשורה דא״ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא [הגהה פי׳ דהא לא ידע מאי זרעא נפיק מיני׳] וכ״ש מברא לברתא והכי איתא נמי בירושלמי א״ר אבא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם כלומר בעבור בניהם שהם עצמותם נושאין עונות הרבה. וביד פ׳ ששי דהלכות נחלות. ובטור ח״מ סימן רפ״א וסימן רפ״ב:

האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן יטול עמו בחלקו כך הגיה הר״ר יהוסף ז״ל וכתב כן מצאתי. זה בני נאמן ליורשו ולפטור אשתו מן היבום ובגמרא פריך ליורשו פשיטא מגו דאי בעי יהיב לי׳ במתנה ומשני לפטור אשתו מן היבום איצטריכא לי׳ והדר פריך הא נמי חגינא בפ״ג דמסכת קדושין מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן ומשני התם דלא מוחזק לן האי גברא לא באתי ולא בבני כדכתבינן התם הכא אתא לאשמועינן דאע״ג דמוחזק לן האי גברא דאית לי׳ אחי חזקה בלא עדים אפ״ה אי אמר זה בני נאמן לפוטרה מיבום מגו דאי בעי פטר לה השתא בגט והלכך מה לו לשקר דסד״א לא אתי מה לי לשקר ומרע לה לחזקה קמ״ל נאמן. והאי דקתני זה בני נאמן ה״ה דאי אמר יש לי בנים נאמן להתירה אלא משום סיפא איצטריך לי׳ למיתני זה אחי אינו נאמן לאשמועינן דלתת לו הוא מחלקו הוא נאמן ולא ליירש עם שאר אחין תנא נמי רישא זה בני ומיהו סיפא דקתני זה אחי אינו נאמן לא בהיתר ואיסור של שוק מיירי דהא ודאי אפילו שתק אסורה כיון דמיחזק לן באחי ולא בבני אלא לענין ליירש עם אחיו קאמר דאינו נאמן. ועיין בהר״ן ז״ל שם פ״ג דקדושין דף תרנ״א:

זה אחי וכו׳ פ חזקת הבתים דף מ״ב ודף מ״ו בתוספות. וירושלמי פ׳ עשרה יוחסין דף ס״ו. וביד רפ״ג דהלכות יבום. ובטור א״ה סימן קנ״ו. בפי׳ רעז״ל וזה שמעיד על הספק שהוא אחיו נותן לו חצי השדה ע״כ. אמר המלקט דהכי קאמר לי׳ ודאי אחי אתה ויש לך ליטול שדה אחת מן השלש וחצי השדה שיש לי מחלקך אתן לך:

מת הספק וכו׳ לשון רעז״ל אבל שאר אחין אין יורשין עמו. אמר המלקט דא״ל האי הרי החזקתם בנחלה הראוי׳ לו לספק מאבינו אותה טלו לכם שהרי לא מחל לכם חלקו ואכתי עד השתא בתורת גזל ישנה בידכם ועתה תירשו אותו חלק מן הדין וגם אני אירש חלקי שנתתי לו כמו כן דנמצינו שוין בנחלתו רשב״ם ז״ל:

נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו ואם השביח הספק באותם נכסים שנתן לו אחיו המודה לו בחלקו אם הוא שבח המגיע לכתפיים שטרח בהן ספק זה בחרישה ובזריעה והיא חוזרת לנותן עתה מלאה פירות כי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמו ויירשו אחיו עמו אבל שבח שאינו מגיע לכתפיים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון מעצמה פי׳ שלא זבלה הספק ולא טרח בכך אלא שעבר עלי׳ נהר וזבלה בעיא היא בגמרא ולא אפשיטא וכתוב בנמוקי יוסף ומסתברא דאותו השבח חולקין שהרי אין אנו יודעין בחזקת מי הוא אותו השבח וממון המוטל בספק חולקין ע״כ: דְיָתִיקִי כך נקד הר״ר יהוסף ז״ל:

קשורה לו על ירכו רבותא נקט דליכא למימר אחר כתבה ונתנה לשם כדי לזכות בנכסי המת ה״ז אינה כלום שאפילו אם החזיק אחר מיתה באותו השטר אותו שנכתבה לו המתנה לא קני דאע״ג דצואת ש״מ קונה לאחר מיתה ה״מ כדי שלא תטרף דעתו עליו אבל כח השטר לא עדיף כצואתו שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה ואע״פ שכתוב בה קנין כן פי׳ הרי״ף ז״ל בתשובה וכן הוא מפורש בהרמב״ם ז״ל ספ״ט דהלכות זכייה ומתנה:

זיכה בה לאחר וכו׳ השכיב מרע זיכה בה לאחר. אע״פ שלא נכתב לשם אותו האיש אלא כך א״ל נכסים הכתובים בשטר הזה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני ה״ז קנה דלא גרע מצוואת פיו רשב״ם ז״ל: ואיתה בתוספת פ׳ מי שמת דף קנ״ב: והילך פי׳ נמוקי יוסף ז״ל צוואת ש״מ נקראת דייתיקי משום דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ועל כן נקראת דייתקי שהוא נוטריקון דא תהא למיקם ולהיות אחר מכאן ומן התוספתא משמע שגם הלשון הזה כתוב בשטר וא״כ לישנא דסימן חיים הוא דתניא התם איזו היא דייתקי דא תהא למיקם ולהיות ואם מתי ינתנו נכסי לפלוני ושטר זה של צואה שמצוה שיתנו לפלוני כך מנכסיו לאחר מותו אע״פ שנמצא קשור על יריכו דהשתא ליכא למימר אחר כתבו כדי שיזכה בנכסיו דודאי הוא בעצמו כתבו כיון שקשור על יריכו אפ״ה אינו כלום דכיון דלא מסר דבריו לשום אדם דילמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו יש בה קנין בין שהיא חתומה בעדים בין שהיא בכתב ידו אבל מתנת בריא שיש בה קנין מהיום או מתנת ש״מ במקצת שיש בה קנין זכה המקבל דמשעת קנין שעביד נפשי׳ כיון שנטל קנין סתם וכן דעת רש״י ז״ל בבבא מציעא וכדפי׳ התם ושלא כדברי הריא״ף ז״ל הריטב״א ז״ל:

זיכה בה לאחר כגון שמסר דבריו לשום אדם ואמר לו יזכה פלוני במה שכתוב בשטר זה בין שיהיה כתוב בשמו או לא כיון שאמר מה שכתוב בשטר זה ינתן לפלוני דבריו קיימין דדברי ש״מ ככתובין וכמסורין דמו וכ״ש אם מסר לו לאותו אחר ואמר לו זכה בשטר זה בשביל פלוני שינתן לו מה שכתוב בו בקבלת השטר תזכה לו ודאי שזכה אפילו בלא קנין ואע״פ שראוי ליורשו דדברי ש״מ ככתובין וכמסורין דמו הלכך דבריו קיימין וזכה בשטר שאמרנו שאמר לו אינו רוצה לומר שיזכה מדין השטר דא״כ מתנת בריא היא זו ואילו במתניתין דייתקי תנן אלא רוצה לומר שיהא מסירת השטר לידו כאילו צוה עכשיו בפיו דלא גרע אמירה בכתב מאמירה על פה והיינו דאע״פ שזיכה לו ע״י אחד מן היורשין שידם כידו של נותן ומתנת ש״מ אינה אלא לאחר מיתה והנכסים בחזקת היורשין אפ״ה דבריו קיימין וטעמא מפני שאין אלו זוכין בשטר אלא באמירה ולא גרעה האי אמירה כדאמרן ומעתה אפילו נתנה ע״י אשתו ועבדו הכנעני שידם כידו דבריו קיימין דאע״ג דבדבור בעלמא סגי בש״מ מ״מ השטר הוי יפוי כח כדי שלא יוכלו לכפור מתנתו או לומר כבר פרענוך דלימא להו שטרא בידי מאי בעי הלכך מירתתי. הריטב״א ז״ל ע״כ בשנוי לשונו קצת. וביד ספ״ט דהלכות זכייה ומתנה וברפ״ד דהלכות נחלות וסוף הפרק. וכתב הרב המגיד שם בהלכות זכייה נראה שהמחבר פי׳ דבריו קיימין שאם זיכה במקצת לאחד אף כל השאר קיים שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי שום אחד מהמפרשים שיהי׳ מפרש זה כדבריו בכאן ע״כ: ובטור ח״מ סימן נ״ה וסימן ר״נ וסימן רע״ט וסימן ר״ף:

הכותב נכסיו לבניו צריך וכו׳ ירושלמי פ׳ מי שאחזו. ומד פי״ב דהלכות זכייה (מתנה. ובטור ח״מ סימן רנ״ז ורנ״ח. ובבבלי פ׳ מי שאחזו דף ע״ב משמע קצת דלא גרסינן דברי ר׳ יהודה אלא סתמא היא והם דברי רבנן כמו שכתבתי שם בסימן ג׳ או שמא דקרי התם בגמרא לר׳ יהודה רבנן:

צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. (הגהה כתוב בקולון סוף שרש צ״ד שר״ל ז״ל דלא שייך למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא כשמצוה לכתוב שטר גמור וגם צוה לכתוב בו זמן אבל בצוואה שלא צוה לכתוב בה זמן וגם לא נתכוון לשטר גמור כגון שלא החתים בה אלא ע״י אחד לא שייך למימר בה שיוכיח עליו הזמן אפילו לר׳ יוסי ע״כ בשנוי לשון וכתב שכן מצא ג״כ בתשובות הרשב״א ז״ל ע״ש): ובגמרא פריך והתנן בפ׳ מי שאחזו מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וכו׳ הכא נמי נימא דמתנת ספק היא ואפילו שיכתוב מהיום ולאחר מיתה לא יועיל ומשני התם מספקא לן אי תנאיה הוי אי חזרה הוי אבל הכא הכי קאמר לי׳ גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה. ומסיק בגמרא דאפילו לר׳ יהודה לא צריך לכתוב מהיום בשטר שיש בו קנין ולא נחלקו אלא בשטר שאין בו קנין סודר. וכתוב בנמקי יוסף וכל מי שנתן נכסיו מהיום ולאחר מיתה אם יש שם מעות או חובות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כדין בעל בנכסי אשתו אא״כ פירש שיוכל להתעסק בהן והריוח שלו ואם נפסד מן הקרן נפסד ולא משתעבד לי׳ רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפים ומתעסקים מפי מורי נר״ו הריטב״א ז״ל ע״כ. ופי׳ רשב״ם ז״ל לבנו וה״ה לאחר:

מכר האב מכורין עד שימות. כתוב בנמקי יוסף ומיהו לאחר מותו יקום השדה וכל אשר בו ללוקח כמו לבן מלבד הפירות מחוברין וכ״ש תלושין שלעולם יהיו של יורשין או של הבן אשר נתן לו המתנה ואע״פ שמכר לאחר וכדמפרש במשנה האחרת. אמר המחבר מכר וכו׳ פי׳ אם ירצה לוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח דכיון דזבין לי׳ סתם גוף ופירות משמע לי׳ ללוקח וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירי ה״ל מקח טעות ולא שייך למימר הכא אין אונאה לקרקעות ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינה שלו ועוד דסתם מוכר זכותו מוכר וכן אם פירש לו זכות שיש לו בשדה פלוני אני מוכר לך אין כאן מקח טעות ואינו חייב באחריותו שלא מכר לו אלא זכותו ונראין דברי האומר שאפילו חזר האב וירשה או לקחה מן הבן אין ללוקח כלום דלא דמיא הא לחזר ולקחה מבעלים הראשונים דהתם הוא לפי שבתחלה לא חלה מכר לא על הגוף ולא על הפירות וניחא לי׳ דלא לקריוה גזלנא דליקום בהימנותי׳ אבל הכא שכבר חל המכר על הפירות ודעתו שלא מכר אלא זכותו אין כאן לא חשש קריאת גזלן ולא חשש דלא ליקום בהימנותי׳ הריטב״א ז״ל:

אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. הא כשמת האב יש לו ואפילו מת הבן בחיי האב קנה לוקח לכשימות האב ג״כ דקנין פירות שהי׳ לו לאב ס״ל לריש לקיש בגמרא דלאו כקנין הגוף דמי ובהא קיימא לן כותי׳ דהיא חדא מתלת דוכתי דהלכתא כותי׳ ודלא כר׳ יוחנן כדכתיבנא לעיל סימן ה׳. עוד גרסינן בגמרא תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל שני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב״ג אומר אם מכר הראשון בדיעבד אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד דס״ל דכל האומר אחריך כאילו אמר בפירוש מה שתשייר אחריך דכי היכי דיהיב לשני בעין יפה שנותן לו הכל ה״ה לראשון דנותן בעין יפה נותן ורחים לי׳ טפי שהרי נותן אליו תחלה ומתניתין דקתני האב אינו יכול למכור מפני שכתבה לבן אע״ג דאחריך הוא דקאמר לי׳ משום דאי לגבי נפשי׳ הוה משייר שהי׳ יכול למכור א״כ לא יהיב אלא מה שמשייר ולא הוי עין יפה אבל כל היכא דלגבי נפשי׳ לא משייר מידי אלא שנותן לאחרים כי היכי שיהיב לשני ה״ה לראשון הלכך אם קדם הראשון ומכר אין השני מוציא מיד הלקוחות א״נ במתניתין מיירי דא״ל מהיום או שיש זמן או קנין דהוי כהיום אליבא דר׳ יוסי דקיימא לן כותי׳ וכיון דמעכשיו מקני לי׳ אינו יכול למכרו אח״כ והכא נמי אילו אמר מעכשיו יהי׳ הגוף קנוי לשני ופירי ג״כ לשני אחריך אם קדם הראשון ומכר השני מוציא מיד הלקוחות ע״כ עם פי׳ נמקי יוסף. וז״ל רב אלפס ז״ל בקיצור היינו טעמא דרשב״ג דסבר אחריך שאני דהיכא דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני לא גופא ולא פירא אלא אחריו של ראשון ולא אמרינן פירא לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו ובהא מודה רשב״ג שאם מכר הראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות דהיינו מתניתין דתנן מכר האב מכורין עד שימות ולא פליג רשב״ג ומש״ה פסיק ר׳ יוחנן הלכתא כותי׳ דרשב״ג וקיימא לן הכי דהלכתא כותי׳ כרשב״ג:

ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. פי׳ רשב״ם ז״ל ר״ל ולא למקבל המתנה לבדו. ובגמרא מקשינן תלוש אין אבל מה שהניח מחובר לקרקע הרי הוא של מקבל המתנה לבדו דכגופה של קרקע דמי ואקניי׳ ניהלי׳ לאחר מיתה והתניא שמין את המחוברין ללוקח ונותן דמיהן ליורשים פי׳ שאם מכר הבן ומת האב זכה הלוקח במה שמכר לו בגופה של קרקע ואם יש בנכסים פירות מחוברין לא זכה הלוקח אלא בגופה של קרקע אבל בפירות אע״ג דמחוברות הרי הן של יורשין ואם חפץ בהן הלוקח שמין ערכם ויתן דמיהם ואם לא ירצה ללוקחם יתקיימו שם עד שיהיו ראוין ליתלש וכל מה שישביחו מכאן ואילך הוא ללוקח ומשני לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. וז״ל הרי״ף ז״ל תלוש אין מחובר לא והא תניא שמין את המחוברין ללוקח פי׳ ללוקח מן האב והנה הבן שכתבן לו אינו נוטל הפירות המחוברין אלא לדמיהן ועל מה תנן ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין תלוש אין מחובר לא אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולפיכך מוחל לו בפירות המחוברין בשעת מיתתו ואין היורשין יורשין אותן. אבל הלוקח שהוא אחר אינו מוחל אצל בנו של מוכר ולפיכך שמין לו ע״כ. וכתב הרא״ש ז״ל ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין והה״נ מה שהניח מחובר ועומד ליתלש דהא בפ׳ הכונס פסק רב כר״ש דאמר אכלה פירות גמורים [וכו׳] דכל העומד ליתלש כתלוש דמי והא דתנא ומה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שנתלשו קודם זמנם ולא היו עומדין ליתלש בשעה שמת האב ואפ״ה כיון שנתלשו הרי הן של יורשין ע״כ:

הניח בנים גדולים וקטנים. בדלא כתב נכסים מיירי אלא שמת בלא צואה:

אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים. יש גורסין בכולהו באבי דמתניתין על ידי וכתב ה״ר יהוסף ז״ל שכן מצא בכל הספרים. ודעת הרשב״א ז״ל דדוקא בשמיחו אבל בסתם נזונים ומתפרנסין אלו עם אלו דסתמא שותפים נינהו ומוחלין זה לזה והביא ראי׳ לזה מן התוספתא אבל רבינו ישעיה ז״ל כתב אפילו שחקו וניזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן דמסתמא מחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן ע״כ. ובגמרא מוקמינן למתניתין בגברא שדכא פי׳ אדם בטל שאין להם ריוח בדבר אבל גדול האחין שנושא ונותן בנכסים ואיכא הנאה ליתמי כי מיכסי מלבושין נאים כי היכי דלישתמעון מילי׳ מאי דעבד עבד ולא יטלו כנגדו ומיהו לכתחלה אין לבזבז בממון אחיו לכך:

ואם אמרו יתומים הרי אנו נושאין וכו׳ פירשו בגמרא האי סיפא כגון שנשאו הגדולים בחיי אביהם ופי׳ נמקי יוסף בשם הריטב״א ז״ל ואע״פ שבשעה שהי׳ נותן להם האב הי׳ אומר שדעתו לתת כיוצא בו לאחרים אין אומרים שע״מ כן נתן להם ע״כ. וביד פי״ב דהלכות זכייה ומתנה סימן י״ג ובפ״ט דהלכות נחלות סימן י״ב. ובטור ח״מ סימן רפ״ו:

נשאו גדולות. פי׳ לבעל ישא קטנות נמי לבעל מממון אביהם המונח עדיין בתפוסת הבית אבל ר׳ חייא תני נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל פי׳ מיד הבעל שנשא האחות הגדולה מוציאין מכלל מה שהכניסה לו כל הממון ואפילו חלק הקטנות ושמעינן מינה מדמוציאין מידו דבעל יורש הוי בנכסי אשתו משעה שנשאה דאי לוקח הוי מלוה על פה הוא ולא טריף ממשעבדי. ודחי בגמרא דאין להביא ראי׳ מדר׳ חייא דבעל יורש הוי דדילמא שאני הכא דפרנסת הקטנות כמלוה בשטר דמיא דקלא אית לה והלכך טרפא ממשעבדי ומוציאין אפילו מיד הלקוחות ולעולם בעל לוקח הוי אבל מזונות לעולם אימא לך דלא ישאו קטנות מבעל האחות מזונות לצורך נישואין היכא שהגדולות הביאו עמהם כל הנכסים לבעליהם ואין הנכסים עכשיו בעין אלא שאכלו אותם דה״ל מלוה דאילו כשהם בעין גזלה קיימת היא וכל היכא דאיתא הדרא לדברי הכל ע״כ עם פי׳ מנמקי יוסף. ועיין בסוף פ׳ יש בכור במה שכתבתי שם. [הגהה נלע״ד דגרסינן נישאו וכדכתיבנא בכתובות בפ׳ אע״פ סימן ב׳ וה״נ נראה דגרסינן הכא בסיפא גבי נקבות כדרך שנשאתם הנו״ן בנקודת חירק אע״ג דלא קתני גבייהו הרי אנו נישאות כדרך שנשאתם וכו׳. וכן הר״ר יהוסף ז״ל כתב נשאו הגדולות ישאו קטנות ואם אמרו קטנות הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם כל זה ל״ג בכל הספרים ע״כ]. וכתוב עוד בנמקי יוסף וז״ל זה חומר בבנים שחייבין לפרנס הבנות שהבנות מוטלות עליהם ליזון בנכסים מתנאי כתובה ואין הבנים ניזונים על הבנים היכא שנתן כל נכסיו לאחד מן הבנים אין הבנים האחרים אפילו יהיו קטנים ניזונין עליו ולא הבנות קטנות ניזונות על הגדולות היכא שירש כל נכסיו לגדולות לא יזונו הקטנות עמהם דתנאי כתובה דבנן נוקבן אינו מוטל על הנקבות אי נמי חומר בבנות דאם הנכסים מועטין כדלקמן בפירקין דבסמוך הבנות נזונות והבנים ישאלו על הפתחים אבל לא אמרינן הקטנות יזונו והגדולות ישאלו על הפתחים אלא חולקות בשוה משום זילותא דאיתתא ע״כ. וז״ל הרי״ף ז״ל זה חומר פי׳ אם הבנות קטנות והבנים גדולים נזונות הבנות הקטנות עם הבנים בלי חשבון אע״ג שהקטן צריך היצאה במזונותיו יותר מן הגדול אבל בנים עם הבנים אין הקטנים נזונין על הגדולים בלי חשבון אלא חולקים את הנכסים בשוה וניזונין אלו לפי צרכן ואלו לפי צרכן ובנות עם הבנות נמי אין ניזונין כל אחד ואחד לפי צרכה בלי חשבון אלא חולקות את הנכסים בשוה וכל אחת נזונת משלה לפי צרכה ע״כ. וביד ספי״ט דהלכות אישות ובפ׳ עשרים סי׳ ח׳. ובטור אבן העזר סימן קי״ב וסימן קי״ג: